החלטה בתיק ע"ע 5006-10-13

השופט אילן איטח

1.   לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת יפה שטיין; תע"א 3028-07) מיום 20.8.13, בו חויבה המבקשת לשלם לכל אחד מהמשיבים זכויות כספיות שונות עבור תקופת עבודתם אצלה וסיומה. בנוסף,  חויבה המבקשת לשלם למשיבים ביחד ולחוד שכר טרחת עו"ד בסך של 3,000 ש"ח.

הרקע לבקשה:

2.   המבקשת עוסקת בתחום ההסעות והשליחויות בעיר ירושלים (להלן - החברה וגם המבקשת). המשיבים היו בעבר בעלי חברת שליחויות בשם "שליחץ בע"מ". בחודש יולי 2003, מסיבות שונות, החליטו המשיבים לעבוד כשכירים אצל המבקשת, תוך שנערך עם כל אחד מהם הסכם מפורט. המשיב 1 הועסק כאחראי על ניהול החברה והפעלתה ואילו המשיב 2 הועסק כאחראי על שיווק ועל שימור לקוחות החברה. בתחילת העסקתם קיבלו המשיבים משכורת חודשית בסך 8,000 ש"ח, ובשלב מסוים בשנת 2004 הופחת שכרם ל- 7,400 ש"ח לחודש. ביום 31.10.06 נמסר למשיב 2 מכתב פיטורים, שהמבקשת טענה כי זויף, וכחודש לאחר מכן המשיב 1 התפטר. עם סיום עבודתם לא קיבלו המשיבים פיצויי פיטורים.   

3.   בבית הדין האזורי בירושלים התבררה תביעה שהגישו המשיבים נגד החברה ומנהלה, באופן אישי, לתשלומים שונים המגיעים להם, לטענתם, בשל תקופת עבודתם אצל החברה וסיומה. החברה הגישה תביעה שכנגד ובמסגרתה עתרה לתשלום החזרי שכר, טלפונים, חופשה שנתית ביתר, החזר דמי ניהול וכן פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם ופיצוי בגין עוולת לשון הרע, בסכום כולל של
1,700,000 ש"ח. ביסוד התובענה עמדו שלוש מחלוקות עובדתיות עיקריות: הראשונה, נוגעת לנסיבות הפסקת עבודתם של המשיבים בחברה ובהתאם לכך זכאותם לפיצויי פיטורים. לגבי המשיב 1 התעוררה השאלה האם זכאי הוא בנסיבות התפטרותו לפיצוי פיטורים בדין מפוטר, ואילו לגבי המשיב 2 עלתה השאלה האם מכתב הפיטורים הינו אותנטי או מזויף; השניה, נוגעת לזכאות המשיבים להחזר הסכומים שהופחתו משכרם; השלישית, זכאות המשיבים לקבל את סכום הערבון שהפקידו אצל החברה. כמו כן היו שנויים במחלוקת נושאים נוספים: זכאותם של המשיבים ל-20% מרווחי החברה, החזר הוצאות רכב וכן רכיבי התביעה שכנגד. 

4.   בית הדין האזורי קיבל בחלקה את תביעת המשיבים כנגד החברה, דחה את התביעה האישית כנגד מנהלה ודחה כמעט במלואה את התביעה שכנגד שהגישה החברה - לא נדחתה התביעה לתשלום חלף הודעה מוקדמת מטעם המשיב 1. בית הדין האזורי קבע, בהסתמך על התשתית הראייתית שהונחה בפניו, כדלקמן:

א.  חיובו האישי של מנהל החברה: אין עילה להרמת מסך ההתאגדות או לחיובו האישי של המנהל כמעסיק ועל כן לא היה מקום לתבוע אותו באופן אישי. בהתאם לכך חויבו המשיבים לשלם לו ביחד ולחוד שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ש"ח;

ב.   זכאות המשיבים להחזר הסכומים שהופחתו משכרם: בעניין זה נקבע כי לא הוצג כל מסמך המעיד על הסכמת המשיבים להפחתה בשכרם. עוד נקבע כי טענת החברה לפיה ההפחתה נעשתה בהסכמה לאחר שהמשיבים הפסיקו לעבוד בימי שישי - אינה מעוגנת בהסכם. לפיכך נתקבלה תביעת המשיבים ברכיב זה;

ג.   זכאות לפיצויי פיטורים: בעניין זה נקבע כי יש לראות את המשיב 2 כמי שפוטר, שכן המבקשת לא הוכיחה טענותיה לזיוף מכתב הפיטורים שהומצא לו. עוד קבע בית הדין כי תשלום שכר עבור חודש עבודה נוסף, כהודעה מוקדמת, מתיישב עם טענת המשיב 2 שפוטר. לענין זה לא קיבל בית הדין את טענת החברה כי התשלום בוצע כדי שהמשיב 2 לא יחשוד בחקירה המתנהלת בענינו; בכל הנוגע למשיב 1 נקבע כי הוא לא הוכיח שנסיבות הפסקת עבודתו בחברה מזכות אותו בפיצויי פיטורים בדין מפוטר. לעניין זה נקבע כי המשיב 1 לא מסר התראה בכתב על רצונו להתפטר בדין מפוטר, אלא קודם עזב וקיווה לאחר מכן להגיע להסדר. עוד נקבע כי המשיב 1 המשיך לעבוד למעלה משנה וחצי לאחר הפחתה בשכרו ועל כן אין בכך עילה להתפטרות בדין מפוטר. לפיכך נקבע כי היה עליו לתת לחברה הודעה מוקדמת;

ד.   גובה פיצויי הפיטורים למשיב 2: נקבע כי המשיב 2 זכאי לפי הסכם עבודתו לפיצויי פיטורים מוגדלים. לפי הסכם העבודה, התוספת לפיצויי הפיטורים היא  בשיעור של "5% מערך הקטנועים שהיו שייכים לעסק באותו זמן, לפי מחירון בניכוי מס ערך מוסף ובניכוי 35% נוספים". בהתאם לכך נקבע כי לגבי פיצויי פיטורים לפי החוק יש לערוך חישוב של 40 חודשים כפול השכר הקובע של 8,000 ש"ח ואילו לעניין התוספת התקבל חישוב המשיב 2 ונקבע כי התוספת תעמוד על סך של 10,000 ש"ח, כפי שנתבע. זאת לאחר שהחברה לא העלתה כל השגה על אופן חישוב התוספת, ולא הומצא תחשיב רלוונטי מטעמה;

ה.  זכאות המשיבים ל- 20% מרווחי החברה: בית הדין דחה את טענת המשיבים בגין רכיב זה, כמו גם תביעתם להמצאת חשבונות. בקשר לכך נקבע כי טענתם לפיה החברה פעלה שלא כדין והעלימה מהם הכנסות - לא הוכחה, זאת בהתחשב בתפקידם הבכיר של המשיבים ובגישתם למסמכים הקשורים להנהלת החשבונות בחברה ובכך שלא צרפו כל חוות דעת מקצועית מטעמם, המעידה על האינפורמציה החסרה להם.

ו.   תביעת המשיבים לפיצוי בשווי עלויות הנסיעה נדחתה כמו גם התביעה להחזר 7,000 ש"ח בגין ניכויים שלא כדין ממשכורתם;

ז.   החזר כספי הערבויות: בית הדין קבע, בין היתר על יסוד עדות המנהל, כי על החברה להחזיר למשיבים את יתרת דמי הערבות שהפקידו - סך של
45,000 ש"ח;

ח.  התביעה שכנגד: לעניין זה נקבע כי אין מקום לפסוק לטובת החברה החזר משכורות וסכומים נוספים בשל אי שביעות רצון מעבודת המשיבים.  כן נקבע כי החברה לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה הן לעניין פיצוי בגין עוולת לשון הרע והן לעניין פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם. עוד צוין כי משנקבע כי לא היתה הפרת הסכם, פטור בית הדין לדון בשאלת גובה הפיצוי. יתר רכיבי התביעה שכנגד נדחו אף הם - בשל העדר הוכחה, למעט התביעה לחיוב המשיב 1 בתשלום הודעה מוקדמת.

5.   בסופו של יום חייב בית הדין את החברה לשלם למשיב 1 סך של 18,000 ש"ח כהפרשי שכר וכן סכום של 30,000 ש"ח כהחזר ערבון, וזאת בקיזוז סך של 7,169 ש"ח בגין אי מתן הודעה מוקדמת. כמו כן, חויבה החברה לשלם למשיב 2 סך של 36,666 ש"ח בגין פיצויי פיטורים, סך של 17,500 ש"ח בגין הפרשי שכר וכן סך של 15,000 ש"ח כהחזר ערבון. בנוסף, הורה בית הדין לחברה לשחרר למשיב 2 את כספי ביטוח המנהלים שלו (חלק עובד וחלק מעביד) ואילו לגבי המשיב 1 לשחרר מכספי ביטוח המנהלים את חלק העובד. כן חויבה החברה לשלם למשיבים הוצאות משפט כאמור.

הבקשה וטענות הצדדים:

6.   המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה את הבקשה שלפני לעיכוב ביצועו. המבקשת טוענת כי סיכוייה לזכות בערעור טובים, שכן פסק הדין שגוי הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית ואינו נסמך על מלוא הראיות והעובדות הרלוונטיות. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי שגה בית הדין האזורי בפרשנות הסכם ההעסקה ובהתאם לכך פסק לזכות המשיבים הפרשי שכר, אשר אינם מגיעים להם; אין בעובדה שניתנה הודעה מוקדמת כדי לקבל את גרסת המשיב 2 לפיה פוטר; הוכח, מחקירת החוקר הפרטי, שהמשיב 2 הפעיל עסק אחר ועבד בו שעות ארוכות, הכל בעת שקיבל משכורת מהחברה, דבר המעיד על התפטרותו; לא היה מקום לקבוע את שיעור פיצויי הפיטורים לפי שכר חודשי 8,000 ש"ח, אלא לפי 7,200 ש"ח בלבד; תוספת בגין שווי קטנועים בסך של 10,000 ש"ח אינה נסמכת על דבר ואף המשיבים עצמם לא נקבו בסכום זה באיזה מכתבי בי- הדין מטעמם; בית הדין לא התייחס לעדות רואה החשבון מטעם החברה ומראיה שהוגשה על ידו, המתייחסת בין השאר גם לשווים המוערך של הקטנועים אשר מגיע לסך של כ- 2,000 ש"ח בלבד; בית הדין הוטעה על ידי המשיבים וקבע כי כספי הערבויות בסך של 45,000 ש"ח (מתוך 60,000 ש"ח ששולמו על ידי המשיבים) לא הוחזרו, וזאת בניגוד לראיות שהובאו בפניו; שגה בית הדין בכך שדחה את התביעה שכנגד ולא קיבל את רכיבי התביעה אשר נתמכו בראיות.